החזן צודיק גרינוולד וארגון זק"א בשבת משותפת בכינר

שבת משותפת של מתנדבי זק"א היא תמיד שבת מרגשת אך השבת האחרונה בה שהינו ביחד במלון כינר, הייתה מרוממת ומיוחדת במינה. המפגשים התמידיים של אנשי זק"א אשר זכיתי להימנות על מתנדביו, מתקיימות בדרך כלל לצערנו בנסיבות טרגיות של אסונות. כל מפגש בשטח הוא טרגדיה קשה. בשבת זו באנו להושיט יד איש אל רעהו, לחזק ולקבל כוחות מחדשים שיתנו בנו את הכוח להמשיך ולעסוק במצווה זו של חסד של אמת.

ידעתי שהולכת להיות שבת מדהימה, אך מתברר שלא באמת ידעתי עד כמה. כשפנו אלי מהנהלת זק"א וביקשו אותי לעבור בשבת לפני התיבה, הסכמתי ללא היסוס ואף הודעתי כי אעשה זאת בהתנדבות מלאה. ראיתי בכך זכות גדולה להיות שליח ציבור לקהל קדוש ושמחתי להוליכם עימי בין פסוקי התפילה. ידעתי שתפקידי כחזן בשבת זה לקחת את הרגש שנמצא בתוכי ולהוציא זאת אל הפועל על ידי התפילה והשירה.

בהגיעי לכינר עצרתי לרגע ופרץ של רגשות תקף אותי עד כי לא יכולתי לרדת מהרכב. החניה מלאה הייתה באמבולנסים, ג'יפים, אופנועים, ורכבים רבים קטנים וגדולים. הרגשתי כאילו הגעתי לאירוע אסון ועלה בי זיכרון האירוע האחרון מלפני כחודשיים בו טיפלתי בכבוד המת שנהרג על פסי הרכבת בלוד. ילדיי שהיו איתי ברכב הבחינו בהלם שעל פניי. הסברתי להם בראשי פרקים מה זה זק"א ומהו תפקידם של האנשים שיהיו איתנו בשבת. הילדים התרגשו יחד איתי ולפתע כולנו הרגשנו חלק ממשפחת זק"א, חלק מחבורה מדהימה שעושה כה רבות למען עם ישראל. חשבתי בליבי שאם הקב"ה הוליך אותי להיות גם חזן וגם איש זק"א, אני אעשה הכול על מנת לקחת את זה הכי רחוק שאפשר. וילדיי שואלים, אבא, איך אתה יכול? איך אתה מסוגל לזה? ואני עונה להם שהכול אפשרי בחיים. אין דבר העומד בפני הרצון.

בכניסתנו למלון פגשנו את החברים. זו הפעם הראשונה שהרגשתי שאפשר לתת להם חיבוק אמיתי, חיבוק שמביע את אהבתי אליהם, חיבוק של בני משפחה. כשאנו נפגשים באירועים טרגיים במסגרת התנדבותנו בזק"א, איננו מוצאים את הזמן המתאים להבעת שלום של חיבה בין החברים. אנו עסוקים באותו זמן בלטפל בכבוד המת. המשפחה המרוסקת והשבורה מביטה בנו בלב שבור ובוחנת את מעשינו. כל כולנו בתוך עבודת הקודש הקשה כל כך. אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו, כל אחד עם מחשבותיו ורגשותיו.

ועכשיו, ערב שבת קודש בין השמשות, מגיע רגע שבו אפשר להיפגש ולחייך, לחבק ולשמוח באירוע מרגש של כינוס המתנדבים.

בכניסתנו למלון הבחנו במנכ"ל זק"א, יהודה משי זהב, העומד בכניסה ומקבל כל אחד בברכה ובאהבה רבה. מימין ממתין לנו שולחן עליו מוצב אחר כבוד ספר תורה שנכתב בימים אלו ממש על ידי מתנדבי זק"א. ניגשתי ברטט וביראה לכתוב אות בספר וההתרגשות שאחזה בי, הייתה בשיאה.
מידי שבת בעוברי לפני התיבה אני חש בהתרגשות העוטפת אותי. ההתרגשות בפעם הזו הייתה בעוצמות כאלו שכמעט ולא חוויתי מעולם. ניסיתי להבין מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? מדוע אני נרגש עד דמעות והתפילה עדיין לא התחילה? או אז חדרה בי התובנה שלא פשוט הדבר כלל וכלל להיות שליח ציבור לקבוצה כל כך מיוחדת. ריבונו של עולם, חשבתי לעצמי, באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני. הבנתי את גודל השליחות ועד כמה עלי להתאמץ ולרומם את הקהל בשבת זו.

פתחתי עם "לכו נרננה" בנוסח קרליבך והמשכתי ב"שמעה ותשמח" של קוסוביצקי, כשנער הפלא המוכשר, אפרים מנת, מבצע את "משה ואהרון בכהניו". מנגינת "לכה דודי" בנוסח קרליבך התערבבה במנגינת השמחה של חודש אדר ובריקודים שפרצו בעוצמה תוך כדי תפילה. המשכתי ב"רזא דשבת" של פינצ'יק. חשתי כי הכול מתעטפין בנשמתין חדתין מקדושת השבת הממהרת לבוא. את "רצה נא במנוחתנו" התפללתי בלחנו של אלתר. ריבונו של עולם, חשבתי בליבי, אתה ציוות את עמך ב"ושמרו בני ישראל את השבת", עשה נא ריבונו של עולם ש"ינוחו בה כל ישראל מקדשי שמך".

סעודת ליל שבת והעונג שבת שלאחריה השרו בנו אווירה של נעימות ושמחה. מצאתי את עצמי יושב בדבקות חברים מתוך שירה ושמחה עד הרבה לאחר חצות. בשבת בבוקר עברתי לפני התיבה בתפילת שחרית. את תפילת "אב הרחמים" בלחנו של יוסי גרין מתוך הדיסק החדש שיוצא בקרוב לאור, התפללתי בדבקות אמיתית וחשתי בעצמותי ממש כל מילה ומילה. כשהגעתי ל"קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת ה'", הרגשתי שהמילים מכוונות לקהל הקדוש העומד כאן איתי, מתנדבי זק"א שעושים את עבודת הקודש הקשה כל כך במסירות של ממש.

את ההבדלה של מוצאי שבת אני זוכר כאחד מרגעי השיא של השבת. פרץ השמחה והריקודים שסחפו את כל משתתפי הכנס, השאירו בי טעם של עוד. להתראות בשמחות.