רבי שלמה קרליבך.
ילד הייתי, ידי אחוזה בידו של אבא. מהלכים היינו בשכונת "אוהל משה" שבנחלאות ומספרים בפרשת השבוע. לפתע, מאחת הסמטאות הגיחה לעומתנו קבוצת אנשים ונשים בבגדים צבעוניים כשהם מהלכים ושרים. לא הצטנפתי לחיקו של אבא כמתבקש. אדרבה, נתתי עיני בעיניהם הטובות ובחיוכיהם המלבבים. אם איני טועה, אחד מהם, שהיה לבוש ווסט, כיפה של ילדים על ראשו וזקנו הקצר מסולסל, נתן עיניו הגדולות והמאירות בי וליטף בלחיי. כשסיימו לחלוף על פנינו הפניתי ראשי לאחורי לעבר השיירה ההולכת ומתרחקת. אחד מבני החבורה המתרחקת נופף לי בידו כשהוא שר ומהלך בקפיצות מרקדות. מדביק את המרחק בינו ובין חבריו. נעמדתי במקומי. אבא משך בי בידו האחת ובידו השנייה החווה תנועת ביטול והפטיר: "הִיפִים". הבנתי, הִיפִים משמע משוגעים.
אבא, שתלמיד חכם הוא, ואיש הלכה הוא, אין דעתו סובלת אנשים שרים ברחובה של עיר.
לימים, לקחתני אימי לקניות בשקם שעל יד המשביר לצרכן. על יד הקופאית, בינות מיני סדקית וסוכריות ללא סוכר, הציצה בי מתוך קופסת קלטת תמונתו של האיש בלבוש הווסט כשמבטו נתון כלפי מעלה וצוואר גיטרה ארוך חוצה את חזהו ומעליו נכתב: "הַנְּשָׁמָה לָךְ". הכרתי את המילים האלו מהסליחות ששמעתי מאבא בחודש אלול בבית הכנסת "עזרא הסופר". תמהתי, מי הוא בעל הנשמות?
במרחשוון תשנ"ה ראיתי את ההִיפִים שפגשתי בילדותי מהלכים בפתחה של ירושלים אחר מיטתו של רבי שלמה קרליבך. בגדיהם צבעוניים היו. חלקם אוחזים בגיטרות, חלקם קופצים במעגלים וכולם מחייכים ובוכים שרים והולכים: "הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף פָּעֳלָךְ, חוּסָה עַל עֲמָלָךְ". נמלכתי ביני ובין דעתי שהחלה להבשיל ופסקתי: אכן, הנשמה לך. לך רבי שלמה קרליבך!
הרב דוד מנחם, רב קהילת "משכן יוסף" בירושלים ופייטן מקצועי