מאת: יוחנן בלייך • צילומים: פישל רוזנפלד
"המוסיקה היום רדודה יותר מפעם", אפשר לשמוע רבים אומרים. "פעם שיר היה שיר, אוחח השירים של פעם. היום הכל זה רק חתיכת רעש ופראות חסרת משמעות שנלקחה מהגויים", הם יוסיפו. ואני שואל, מה קרה לנו? האם באמת הושפענו מסגנונות ריקניים? שמא המלחינים שלנו פשוט פחות מקצועיים ולא קיבלו הכשרה נכונה? אפשרות נוספת היא שבדורנו, 'דור האינסטנט', אין לאמנים כח להשקיע בלחנים שלהם…
אז אם אתם כאן כדי לקרוא את דעתי, היא קצת שונה ממה שפורט לעיל…
דבר ראשון אני קצת חולק על אותם פסימיים. יש עדיין הרבה אמנים איכותיים המנפיקים חומר משובח. רק צריך למצוא אותם (בכתבות הבאות נעזור לכם בזה!) וליהנות.
הנקודה העיקרית לדעתי היא, שמירת המוסיקה כמנגנון להעברת רגשות. ואסביר.
מוסיקה היא שפה. ובעברית: כשאדם חווה תחושה כלשהי באופן שסוחף אותו – זה יכול להיות עצב, שמחה, פחד או שלווה – והוא יכול לקחת את ההרגשה שלו כהשראה להלחנת שיר, כדי שאחרים יוכלו להתחבר לאותה חווייה ולקבל ממנה אף הם השראה – זהו מלחין אמיתי.
והנה ציטוט מויקיפדיה ערך מוסיקה: "המילה 'מוסיקה' נובעת מהמילה היוונית μουσική (מוסיקי), (האמנות) של המוזות. מוזה משמשת כמילה כמעט נרדפת למילה השראה, במיוחד בחיבור יצירות".
זה לא פשוט; אמן צריך להיות מחובר מאד לעצמו ופתוח רגשית בכדי להלחין שיר שלם (וזה עוד לפני החלק של יפה מקצועית) באופן שגם לשומע זה יזיז משהו.
הוא אשר דיברנו, מוסיקה היא שפה: היא מחברת בין נפשו של המלחין לבין אותם מאזינים אשר מקבלים מקלחת רגש צוננת לתוך שגרת יומם.
(חשוב לציין כי כדי שהשפה הזו תעשה את ייעודה, צריך שגם המאזין יכיר אותה וידע כיצד להקשיב. להתנתק לרגע מכל מה שמסביב ע"מ לחוות את היצירה באופן מלא…)
אז לשאלה: מה קרה למוסיקה שלנו?
מה שקרה זה שהפסקנו להתייחס למוסיקה כפלטפורמה להעברת רגשות אמיתיים מעומק הלב. ומה יש לנו במקום? תעשיית יח"צ. מי שרוצה להתפרסם מוציא שיר. לא שיש משהו רע בפרסום וקידום. אבל אסור לשכוח מה מטרתו של שיר.
אנו כיהודים לדורותינו שרנו את שירת נפשינו. לא בשביל כסף, לא "בשביל הפרוטוקול, שידעו שיש לי הרבה שירים". אפילו שלמה קרליבך עם שיריו הפשוטים, הצליח לרגש כל כך הרבה אנשים. למה? כי הוא השמיע לנו את הלב. אז אם המלחין יחשוב תוך כדי ההלחנה: "אני צריך שיר. הנה אני מייצר לעצמי שיר" – זה לא באמת יוכל לרגש אף אחד (אולי מן השפה ולחוץ). כי רק דברים שיוצאים מהלב נכנסים ללב.
אנחנו כקהל מאזינים – צרכני מוסיקה, נשב ונאזין לשירים, ונקבע בעצמנו האם זה מרגש אותנו. אבל לא סתם לומר מרגש כדי להחמיא. ננסה להתחבר לזה מבפנים. ניצור שיח – כי ישנם סגנונות מוסיקה שמדברים רק לאנשים מסויימים, אם זה בגלל תכונות אופי, אם זה בגלל מצב רוח מסויים.
נלמד את סדרי העדיפויות: האם התרגשתי מהשיר? האם הוא הזיז אצלי משהו בלב? זה מה שחשוב. חדשני או שמרני, מילים מקוריות או מן המקורות, הגשה מקצועית או ביתית, כל זה שולי!
יתירה מזו, תארים כמו "מאסטרו" (שמשום מה מוענקים בשלב זה לכל מי שיש לו דופק) גם הם שווים כקליפת השום אם חסר את העיקר. כי אם אתה לא חולק איתנו רגשות – אתה בסך הכל מלחים תווים ותנועות זו לזו; אתה לא מלחין.
מאידך, אם אתה מלא השראה, לך להתמקצע, ואז ייהנו מאזיניך מכל העולמות – גם מרגש וגם מחווייה מוסיקלית.
כללו של דבר, אמנים שבשלב זה עדיין שקועים במידה זו או אחרת בעולם ההלחמה – נשמח מאד לשמוע את הלחנים שלכם! אבל כאמור, יש לנו כבר היום בתעשייה יוצרים מוכשרים מאד שכבר מעשירים אותנו בצליליהם המקוריים. נמליץ על כמה מהם בכתבות הבאות…