יוחנן בלייך נוגע בנקודה רגישה בפרק הסיום לסדרה על המוסיקה האלקטרונית • צילומים: Pixabay
אחד הטיעונים הנשמעים יותר על תעשיית מוסיקת הדאנס ועל המוסיקה המתחדשת בכלל, היא שהמוסיקה הזו מביאה את הנוער לידי פראות. בשיחות שקיימתי עם מוסיקאים רבים ניסיתי לחקור את העניין: מהי מוסיקה פרועה, ואלו מוטיבים גורמים לה להיות פרועה? ואולי אין באמת חיה כזו? אולי הכל בראש שלנו: כשאנחנו מחפשים פורקן יצרים נתפרע גם על שיר של משה גולדמן, וכשאנו במצב רוחני גם קטע ראפ יוכל לרומם את נשמתנו?
דבר ראשון ברור: מה שהאמן (וזה כולל את המלחין, המעבד ואף את הזמר) חש, יעבור אוטומטית לשיר. (עיין בטור המוסיקה הראשון שלי באתר גאולה). חז"ל אמרו 'מאן דנפח מדיליה נפח' (=כשמישהו מנפח בלון – הבלון בעצם מתמלא באיש עצמו). כך שסביר להניח שצ'איקובסקי לא היה בטירוף הדעת כשהוא הלחין את 'אגם הברבורים'. אם הוא כן היה – לא היה לנו אגם וגם לא נוצה אחת של ברבור.
אז אפשר ליצור מוסיקת דאנס מתוך תחושות חדווה ואושר פנימיות, ואז סביר להניח שהמאזינים יקבלו את הVibe החיובי שירומם את מצב רוחם. במקרה שיהיו ביצירה גם תחושות קודש, התוצאה תהיה עוד יותר טובה – בהתאם. אלא מה? למעשה, בשטח, יש יותר מדי חומר שאינו משתייך לקטגוריות האלו אלא לקטגוריית 'תוצר של ריקנות'. זו הסיבה לכך שהמוסיקה האלקטרונית נכנסת בצעדים מהוססים מאד לתעשייה שלנו. אנחנו פשוט לא מאזינים לדוגמאות טובות של מוסיקה אלקטרונית, ולכן היא מקוטלגת כמשהו שממש לא מתאים.
מה הבעייה במוסיקה האלקטרונית? המקצבים החזקים? לאו דווקא. לפי השקפתי, במרבית המקרים מקצב חזק הוא לא דבר בפני עצמו, אלא חיזוק ותגבורת לתוכן של השיר. אם יש מסרים עוצמתיים בשיר – בעזרת הקצב ה'דופק' ברקע הם ייכנסו יותר חזק, ואילו בשיר שהוא פחות שיר ויותר פראות – זה בדיוק מה שיתוגבר.
מה שמוביל אותי לעניין ה'כל עצמותי תאמרנה' במוסיקה. קשה למצוא מוסיקאים שמנגנים בעמידה דוממת – כמעט תמיד הם ינועו במידה זו או אחרת. גם כשאתם שרים, סביר להניח שאמצא אתכם דופקים על השולחן, מוחאים כפיים ולפעמים ממש רוקדים. בסופו של יום מאזינים נסחפים למוסיקה. לכאורה מה ההבדל בין רוקדים בשמחה לבין רוקדים בפראות? הרי תכלס אלו רוקדים ואלו רוקדים, אלו זזים ואלו זזים? יש הרבה לאן לקחת את הדיון, אבל נגדיר את הדברים בדרך ברורה:
השאלה מה מרקיד את מה.
כשאנו שומעים יצירות שהן סך הכל מקצבים נבובים, ישנה השפעה על גופנו. יש שיאמרו שעל הנפש הבהמית. אבל בשום אופן אין השפעה ישירה על הלב והנשמה. ייתכן שכתוצאה משחרור והרקדת הגוף תהיה הרפייה פנימית כלשהי, אבל הגורם הוא גופני. (אני לא מזלזל בחשיבות שיש לאדם לעיתים בפריקת מתחים.) לעומת זאת כשמדובר בשיר שמעביר תחושות איכותיות, הוא משדר ישר ללב, וכשהחוויה היא חזקה – הלב יגרום לאיברים לקפץ בחדווה. אז זה ההבדל: האם היוצר מכוון ללב שלנו או לגוף שלנו.
כאמור, אפשר לעיתים לשלב בין השניים – בין עוצמות מוסיקליות לבין תחושות חיוביות. יש הרבה אפור בין השחור והלבן – חלק גדול של המוסיקה החסידית נמצא איפשהו באמצע הדרך בין הלב לגוף. אבל הכלל הנ"ל חשוב כדי להבין מה מוסיקה עושה לנו.
הערה לאמנים: מוסיקה היא תמצית נפשו של היוצר. אם היוצר מבטא תחושות חזקות בעזרת מוסיקה – בכיף. אם יש לך אמוציות שאתה מעוניין לשחרר באמצעות היצירה – מעולה. עד כאן דובר רק על מה ציבור הצרכנים בוחר לשמוע.
ולסיכום, ישנו ארגז כלים ושמו המוסיקה האלקטרונית. בידינו להחליט מה אנחנו רוצים לעשות איתו. עד עכשיו דיברתי בעיקר על מוסיקה קצבית, אך בארגז הזה ישנו פוטנציאל עצום גם למוסיקה רגועה ולז'אנרים רבים. כולי תקווה כי ניהנה בדרך הטובה ביותר ממתנת הבורא המדהימה הזו – המוסיקה.