יוחנן בלייך ניסה לפצח את סודותיה של המוסיקה האלטרנטיבית ובטור מרתק הוא מנתח את שני הלהיטים הגדולים של 'שירי הקודש' במיינסטרים הישראלי • ומדוע זכה ישי ריבו לתואר 'מלטף' ואילו חנן בן ארי בתואר ה'בועט'? • קראו וטקבקו
מוסיקה אלטרנטיבית – לא פיקניק
המוסיקה המזרחית – ים-תיכונית היא הז'אנר המצליח ביותר בציבור הישראלי הכללי. עם הזמן, בכדי לגוון, הוכנסו לתוכו השפעות נוספות כמו פופ, רגאיי, מוסיקה לטינית והיפ-הופ, אבל העיקרון נשאר.
כשאני אומר מצליח, הכוונה לאינספור מעריצים, הופעות באודיטוריומים ואצטדיוני ענק, מיליוני צפיות ביוטיוב ובכללי כל מה שהם ינפיקו יזכה להרבה מאד רעש.
שטח קשה יותר הוא המוסיקה האלטרנטיבית. יהיה זה רוק, בלוז או שאר מיני מוסיקה מקורית. אין זה סוד: המוסיקה ה'אשכנזית' הזו לא מצליחה כל כך. יש המתייחסים אליה כאל מוסיקת דיכאון, או מוסיקה מוזרה, ביחס למוסיקה הים-תיכונית הזורמת והקלילה. בתחום זה ישנם לעיתים אמנים מדהימים ומוכשרים בהרבה, ששיריהם אינם מצליחים.
וכשבתוך הז'אנר הקשה הזה מפציעים אמנים דתיים עם מסרי קודש ערכיים ומצליחים לסחוף יהודים מכל סוג, יש לבחון זאת לעומק.
שירי קודש במיינסטרים
בטור זה אני רוצה לדבר מעט על שני יוצרים מוכשרים. שניהם זמרים, כותבים ומלחינים. שניהם דתיים, ושניהם פרצו בסערה אל תוך המיינסטרים הישראלי עם מוסיקת נשמה.
למען האמת ניתן לכתוב טור נפרד על כל אחד מהם, אבל אחרי התלבטות החלטתי לשלב את שני האמנים הללו בטור אחד: חנן בן ארי, וישי ריבו.
ישי ריבו – פינת הליטוף
"חוסך שבטו, מבלי לחסוך את אהבתו; מושיט את שרביטו לכל הפושט ידו. עין לא מעלים מעל צאן מרעיתו, גם כשאנו שברי כלים – עודנו כלי חמדתו.
תוכו רצוף אהבה, ביתו צפוף לרווחה. ממציא לנו מחילה לא רק בשעת הנעילה, לך דומייה תהילה".
אם מישהו היה מספר לי שיש לשיר על המילים האלו למעלה מ-7 מיליון צפיות (שזה בערך צפייה פר אזרח בישראל) הייתי צוחק עליו. לא הייתי חושב לעולם שקהלים חילוניים ישירו בדבקות את המלל הזה מפיו של יהודי חובש כיפה שחורה. אבל זה בדיוק מה שקרה.
מכיון שזה השיר הכי נפוץ של ישי, ננסה לפצח אותו. בא נראה מה יש לנו: בלדה איטית בסולם מינורי. לחן קליט אך לא פשוט מדי, שתנועותיו מותאמות כמו כפפה למילים בשבח הבורא. העיבוד מתחיל בליווי פסנתר בלבד, עד לסיום הבית השני ותחילת הפזמון, שם נכנסת גם תזמורת קטנה המורכבת מתופים, גיטרה ובס. שירתו של ישי – שלווה ועדינה.
המסר של השיר הוא אופטימי ומרגיע. בשני אלבומיו ובסינגלים שיצאו אחריהם ממשיך ישי בקו הזה. רגיעה, שלווה ופשטות, אך לא על חשבון מוסיקליות מקורית: ב'תוכו רצוף אהבה' למשל, כשתגיעו ל'צפוף לרווחה' ישנו מהלך אקורדים מעניין שמבחינה הרמונית יכול 'להחזיק' את כל השיר.
חנן בן ארי – בעיטה מכוונת
את 'החיים שלנו תותים' שהפך לגימיק רובכם כנראה מכירים. אולי גם את 'אמא אם הייתי' ו'ממך עד אלי'. חנן בן ארי הוא יוצר ייחודי ואנרגטי, שאחראי גם הוא על להיטים גדולים שהגיעו לכל המגזרים.
סגנונו של חנן הוא אינטנסיבי וישיר. כך למשל תוכלו לשמוע בשיריו דברים כמו "למה לנו לרדוף אחרי הזנב של עצמנו", מסרים כגון "אל תסכמו אותי בויקיפדיה" ופנייה לבורא שמסגירה מערכת-יחסים קרובה ופתוחה. שיריו מעוררים שיח ולעיתים גם ביקורת, כך למשל בשירו האחרון "מה אתה רוצה ממני" שנתפס בטעות על ידי אנשים כזלזול.
את החומר של חנן הוא כותב, מלחין ומבצע בעצמו. הוא וואקליסט נהדר עם קול מחוספס ומנעד רחב. נוכחתי בהופעה שלו – הוא גם פרפורמר מעולה ומלווה בלהקה ממש טובה שמנגנת תערובת של רוק, R&B והיפ הופ. חלק מהכישרון שלו ושל להקתו הוא הגרוב המצויין שלהם. הם נותנים מוסיקה לפרצוף.
צריך לדעת להעביר מסרים בועטים בצורה יעילה, והיענות הקהל הישראלי מוכיחה כי חנן בן ארי הוא אמן ביכולת זו.
מה עדיף
מה עדיף, ישי או חנן? ליטוף או בעיטה?
תלוי. זה כמו לשאול אם עדיף להפעיל את המזגן על קור או על חום. תלוי מתי, תלוי מי ותלוי איפה. אני אישית מאזין רבות לשניהם, ואלו שירים שעושים לך משהו. 'שירים משני מצב רוח', שירים שמניעים אותך לעשייה.