21 שנה ששלוימל'ה לא איתנו. כמות היהודים שהתקרבו לאביהם שבשמים באמצעות שיריו, זה לכשעצמו מספר את הסיפור. מעטים האמנים ואולי אין בנמצא כלל כאלו שעשרים שנה אחרי לכתם עדיין משפיעים על נשמות ומצליחים באמצעות יצירתם לגרום ליהודים לשוב בתשובה שלמה ולהתקרב לרבש"ע.
שלמה קרליבך הוא האמן הכי מפתיע שידעה המוזיקה היהודית אי פעם. משום שבדרך הטבע המוזיקה ששואפת כל העת להפוך מקצועית יותר, עשירה יותר ומודרנית יותר לא הייתה אמורה לאפשר ליוצר בסגנון קרליבך להשתחל אל פסגת המיינסטרים, משום שקרליבך הביא בעצם משהו מאוד עממי ונטול כל כוונה להישמע מקצועי. אם זו שירתו המחוספסת והבלתי מתיימרת, אם אלו לחניו בני שלושת האקורדים לכל היותר, אם זה הליווי המוזיקאלי שלא תוזמר ולא עובד ביד מקצועית – כל אלו היו אמורים לשלוח את אלבומיו אל מחסני העודפים של חנויות התקליטים – אבל מה שקרה זה בדיוק ההפך הגמור. קרליבך שאגדה היה בחייו פרץ שורת מחסומים והפך אחר פטירתו למיתוס ומקור השראה מוזיקאלי. כיום, אין עוררין על כך ששיריו של שלוימל'ה הם כאן כדי להישאר לנצח עד ביאת גואל צדק.
כיצד זכה להפוך לאיקון תרבותי שכזה? שמא צניעותו, פשטותו, אולי חוסר הרצון שלו לבלוט או לתפוס מקום של מישהו, ולטעמי, מעל הכל – מקוריותו. הוא לא ניסה לחקות אף אחד אחר אלא להביא את האמת שלו אל הבמה. ליתר דיוק לא אל הבמה אלא הבמה שישמה בידו כלי שרת כדי לחדור לתוך ליבותיהם של יהודים הכמהים לקורטוב של יהדות בכל רחבי העולם.
במבט ראשוני שיר של ר' שלוימלה יכול להיראות למאזין כמשהו די פשטני. הטקסטים שבחלקם נראו כאילו כוונו לגילאי תשב"ר, המלודיות הקלילות ולעיתים אף צפויות ושלא לומר המוזיקה הדלילה. אבל פשטותו היתה בעצם כל גאונותו. קרליבך לא ראה בעצמו מלחין כי אם "גואל לחנים", הוא לא ראה בעצמו זמר כי אם "מעביר מסרים" סוג של "שליח ציבור" ויעידו על כך אלבומי הסיפורים ותקליטי נוסח התפילה שהנפיק בשנותיו האחרונות.
נכון, היו גם פה ושם אלבומים שהוקלטו באופן מקצועי באולפנים נחשבים עם מעבדים בעלי שם אבל אלו נעשו לרוב בדחיפתם של אמרגנים ומפיקים. ככל שזה היה תלוי בר' שלוימל'ה, הוא, תן לו את הגיטרה, הקלרינט, החליל והאקורדיון והוא כבר יתן את הנשמה.