באה שבת באה מנוחה. רוגע משתלט על היקום וגם עלי, האני הפרטי.
השיר הזה, בשונה מרוב המקרים, נכתב בכמה כניסות שבת – כשאני צועד לבית הכנסת, משיל מעלי כל כבדות של יום החולין, ומרגיש איך מתפרשת מעלי חופה של קדושת השבת.
בכל פעם עבר לי משפט בראש ונחקק, ואחרי תקופת מה הרגשתי שיש פה שיר שרוצה להיוולד.
ישבתי במוצ"ש אחד ונשאבתי חזרה לרגשות, וכתבתי את כל השיר – והלחן התנגן עימו בהיוולדו. תוך כדי כתיבה הרגשתי את מנגינת ה'לכה דודי' העתיקה הזו נדחקת ומבקשה מחסה ומקום מנוחה בשיר –
והנה השיר, הרי הוא לפניכם, לבוש בכתונת השבתית והנדירה שיוחנן בלייך המוכשר ארג לו תוך כדי היצמדות לאוירה שגם הוא זיהה בשיר.