מעבר להררי ולגבעות המוזיקה היהודית, מבעד לכחמישה עשורים מוזיקליים שריגשו, שימחו ונתנו פורקן תרבותי ומשמעותי לציבור שומרי המצוות, עומדת אבן יסוד אחת גדולה, יציבה וזקופה. שמה – הרב שלמה קרליבך זכרונו לברכה, שבמוצאי השבת נציין עשרים שנים לפטירתו.
באחד הימים בתחילת השבוע שבתי מהופעה גדולה בשעת ערב מאוחרת ופתחתי את פרשת השבוע, "וירא". בעודי רוכן על החומש וקורא את התיאור הנפלא על הכנסת האורחים המיוחדת של אברהם אבינו ע"ה, עלתה בי מחשבה: התורה הגדולה והנשגבה, שכל אות ואות בה נכתבה מפי הגבורה, טורחת לספר לנו לפרטי פרטים את כל העניינים ה"טכניים" ו"היבשים" בסעודה שערך אברהם לאורחיו.
הנה הוא רץ אל הבקר, ופה הוא מגיש להם עוגות חמות, עכשיו הוא מכבד אותם בשלוש לשונות מרוחות בחרדל. והתורה ממשיכה וממשיכה ומכניסה אותנו לאווירה ולתחושה המחבקת, בהכנסת האורחים של אחד מאבות האומה. לשם מה?
נזכרתי בדברים של רבי ישראל סלנטר זצ"ל על ענייניו הגשמיים של האדם, שעליו להתרחק מהם איפה שיכול כשזה נוגע אליו, אבל כשהפרגון הגשמי נוגע לאחרים – חובה עליו לטרוח, להשקיע ולתת מעצמו את המקסימום כדי להעניק הרגשת מושלמות גשמית באחרים, ובפרט בעניין של קירוב רחוקים, שאחר שתדאג להם לגשמיות מצוינת, תבוא גם הרוחניות ותיתן אותותיה.
לפעמים אנו באים אל חבר ומתעניינים ברוחניות שלו, "איך אתה מתפלל?", "איך אתה לומד?", זה לא העיקר. לא פחות חשוב לשאול את החבר "איך אתה מרגיש?", "איך אתה אוכל?".
ונחזור לרב קרליבך. כילד, זכיתי לפגשו מספר פעמים. הערצתי אותו. הלב הגדול שהיה לו, הנשמה הענקית שהשפיעה על העולם היהודי כולו, הדרך המיוחדת שהייתה לו לקרב רחוקים דרך המוזיקה שהיא ה"Universal Language" (שפה בינלאומית).
הוא זכה לסייעתא דשמיא גדולה. זכה לגשר בין האנשים מכל קצוות תבל ולעורר בהם את הניצוץ היהודי, עם סיפורים מרתקים ומלאי תוכן, עם מוזיקה ייחודית ובעיקר, עם חיוך גדול ואהבה אינסופית.
הרב שלמה, אנחנו מתגעגעים אליך!
הטור פורסם בשבועון "ישראלי"