הפיוט המופלא הזה של אבן עזרא הענק מהווה את אקורד הכניסה ליום הכיפורים בהרבה מקהילות ישראל. יש החווים את הימים הנוראים כימים של ניכור. של מאבק. נגד הגוף. נגד ה"אני". גם אני חוויתי כך את הימים האלו בעבר… היום אני משתדל לראות בימים הללו את ימי השיא של הקירבה וההשלמה העצמית שהם המאפשרים לטווח הרחוק גם תיקונים ושינויים משמעותיים ועמוקים.
המנגינה הנפלאה של השיר הזה שייכת למארק קנופלר (מה-Dire Straits) שכ"כ אהוב עליי, ואני שידכתי בינה לבין הפיוט הזה.
למה? בגלל האינטימיות. בגלל הרומנטיות. בגלל הרגש העדין שהולך וגואה עד שסוער וסוחף. כך הייתי רוצה לחוות את הימים הללו בראש ובראשונה כימי חן ותחנונים. ורק מתוך כך להגיע גם לעמידה בדין. לשבר. לזעקה של י"ג מידות הרחמים.