מה המקום הצר ביותר בכל העולם? הגלות – להיות בגלות. להרגיש אבוד מבלי יעד ומבלי בית. אבל ככל שאני יודע שאני בגלות, אני יודע שאני יכול לעזוב. ברגע שאני שוכח את זה, זה הרגע בו "המיצר" מתחיל. כולנו עוברים עליות ומורדות, זמנים קשים וכואבים. אנו חייבים לזכור בזמני הכאב, שאושר הוא הדבר שאנו רוצים, אנו לא מוכנים להיות בעצבות ודיכאון.
לזכור "שאני יהודי" משמעותו לזכור שאני באמת איש שמח, אפילו אם אני מרגיש עכשיו עצוב.
שאני בטוח בעצמי אפילו כשאני חש בחוסר ביטחון.
גלות, כמו דיכאון וחרדה, גורמת לנו לשכוח את כל זאת.
עם זאת, מה קורה כשההשתקפויות שלנו מפסיקות להשתקף ביחד? כשאנו כבר לא זוכרים איך אנחנו נראים מלכתחילה.
אז עלינו לזרוק את כל התפיסות השגויות שלנו, ולהסתכל על עצמנו בעיניים אלוקיות.
איך שאנו באמת, מעבר לכל הרגשות, ומעבר לזיכרון שלנו של עצמנו – "פנה אליי וחונני" פירושו הפנה אליי את פניך והענק לי טובה.
אבל אנחנו יכולים להבין ש'פניי', פירושו היכולת שנתת לי לעשות דברים בעולם, וזה בא ממך חסד בלתי מוגבל שאתה מראה כלפיי.
הדרך היחידה לעזוב את הגלות היא על ידי לאתגר את מה שזה אומר להיות בגלות מלכתחילה. לאחר מכן אנחנו מתפללים להשם, מהמקום הכי נמוך שאפשר להעלות על הדעת, אפילו מבלי להרגיש שאנחנו בגלות, וה' פונה אלינו, מראה לנו את פניו ואנחנו זוכרים שאנו כן יהודים בגלות, אך אנו חיים בחתירה בלתי פוסקת לגאולה.
קרדיטים:
לחן ושירה: הרב אלישע קלצקו