קרליבך אסון סביבתי או קרש הצלה? ר׳ מענדל ראטה בטור מרתק • מיוחד

מה לא נכתב בשנים האחרונות על רבי שלמהל׳ע קרליבך זצ״ל, שהלילה חל ה״יארצייט״ שלו? הרבה מאוד נכתב עליו. גם בעיתונות החרדית או באתרים החרדיים. מי היה מאמין פעם שמהפכה כזו תקרה תוך כמה שנים בלבד.

כשהייתי בן 15 ונדבקתי באורו של רבי שלמהל׳ע, זה היה אסון סביבתי. בכל השידוכים שדברו לי אז, זה היה הדבר הראשון שאמרו: הוא קרליבך, ״ער איז א קרליבך״.. ניסיתי לשאול אז את אחד השדכנים שיסביר לי מה זה אומר ש׳אני קרליבך׳? אם למשל אתה מעריץ של אברהם פריד, אז אתה ׳פריד׳? כלומר, אם אני מחובר לסיפורים ולשירים היפים ולאור של רבי שלמה, אז מה זה אומר עלי מהיום? שאני מסתובב עם קוקו על הראש?

אני בטוח שהיום, אם יהיה בחור שמחובר מאוד לקרליבך, זה לא יהיה נושא על פי רוב אצל השדכנים. שיהיה, שיאהב, שיהנה. אבל בעולם של לפני עשר שנים ויותר זה היה אחרת. מי שהעיז אז לומר בגלוי שהוא מחובר לאור של רבי שלמהל׳ע, שילם על כך מחיר כבד. הייתי מתגנב בלילות שבת מבני ברק לגבעת שמואל, לבית הכנסת הידוע ״לכו נרננה- קרליבך״, והתחושה בכל פעם כשחציתי את קוקה קולה היתה, שאני עורק לאיזו כנסייה לטבול לנצרות.. חברים שראו אותי חוזר פתאום מסוף רחוב השומר היו שואלים: מהיכן אתה צץ פה עכשיו? ואני נאלצתי כל פעם לגמגם משהו אחר. עושה סיבובים בליל שבת לפתוח את הראש קצת, או לא יודע מה..

היו לי בבחרותי שנים ארוכות שלא שמעתי בנגן שלי שום שיר חוץ משירי קרליבך. הייתי מסתגר בחדר, שם אוזניות על האזניים, מדליק בווליום גבוה, ורוקד כמו משוגע עם הווקמן ביד. כשמישהו היה נכנס לחדר הייתי נופל מיד על המיטה, מהתחושה המביכה. לא יודע מה חשבו עלי אז בבית. או שאני נשמה גבוהה, ׳א גרויסע נשמה׳, או שאני צריך ׳א גרויסע ישועה׳.. אבל אני בכלל הייתי בעולם אחר אז. רק בגיל 20 או 21 התחלתי פתאום לשמוע עוד זמרים שלא הכרתי לפני כן את שמם. לא ידעתי אז בכלל מה זה מרדכי בן דוד או מי זה שלומי דסקל. מאיפה שאדע אם בבית שלנו היה רק את משה גולדמן, וגם את זה אני בכלל הכנסתי לבית.

רבי שלמהל׳ע הוא היום קרש ההצלה לאלפי בני נוער ואברכים חרדיים, שחלקם גדלו בבית עם יהדות של כעס ואי הבנה וקבלה, ורבי שלמהל׳ע עם הלב הגדול שלו, פתח להם שערים חדשים, מה זה יידישקייט, מה זו מצווה, ומהי אהבת האדם ללא גבולות וללא תנאי. קשה לי מאוד לדמיין איך היו החיים שלי נראים ללא האור הגדול של רבי שלמה. וודאי שהם היו נראים אחרים ושונים. פחות אהבה, פחות אור, ופחות שמחה. הספר על תולדות חייו ״הרבי מקרן הרחוב״ שכתבה יוטא האלברשטאם, שינה בהרבה את חיי ופתח לי אפיקים חדשים של אהבה ואור, והוא בעיניי ספר המוסר היהודי הגדול בהסטוריה.

אם רבי שלמהל׳ע היה כל חייו מושלם בהכל? לא יודע. ייתכן שהיו לו גם נפילות תוך כדי מסעו הרוחני. קשה לדעת את כל האמת. ככל שהנועזות והעוצמה הרוחנית הן גדולות, כך גם גדל הסיכון לטעויות ומכשולים. אדם קטן עושה טעויות קטנות, ואדם גדול עלול לעשות טעויות גדולות, תוך כדי חיפוש האמת הפנימית. אין לנו יכולת לדעת מה בדיוק עבר עליו משך כל חייו. אבל דבר אחד ברור: אם האור שלו מחמם ומרפא אלפי נשמות כל הזמן, אם היום לאחר פטירתו הוא מצליח לחזק דור שלם ולקרב נשמות כה רבות, חייב להיות שזה מה שהוא היה באמת. ואם היו מעידות בדרך פה ושם, כולנו מועדים לפעמים. במיוחד כאשר אנחנו מנסים לטפס על הרים גבוהים.

רבי שלמהל׳ע פתח הרבה שערים גדולים שהיו חסומים לפני שהוא הגיע, אבל היום אנחנו צריכים ללכת הלאה. השערים שהוא פתח כבר פתוחים. יש עוד הרבה שערים סגורים. עכשיו צריכים להתקדם. כל דור יש לו את התפקיד שלו. להישאר תקוע כל החיים עם השירים של קרליבך והסיפורים שלו, זה בוודאי לא יביא ישועות חדשות. מה שאני למדתי מרבי שלמהל׳ע זה שצריך ללכת עם אומץ ולקדם את ההתפתחויות הבאות. אנחנו צריכים להיגאל, ואם אנחנו לא נעשה את זה, מי יעשה את זה בשבילנו..? רבי שלמהל׳ע היה אומר כך: ״יש אנשים שמחכים בבית לגאולה, אבל יש אנשים שמבינים שצריך פשוט לקום ולהביא אותה״. היא מצריכה את שיתוף הפעולה שלנו, לצעוד באומץ קדימה, אל האור, אל הטוב, חזרה אל גן העדן האבוד ממנו גורשנו בתחילת ההסטוריה של האנושות.