אחד הפיוטים המרטיטים את הלבבות בימי הרחמים והסליחות הוא 'אדון הסליחות', שלא ידוע מי מחברו, ואולם נהוג לאומרו בקרב כל עדות המזרח, והוא מושר בהזדמנויות רבות.
זה פיוט המבטא את גדולתו של הבורא ואת מידת הסליחה המופלאה שלו. הכול גלוי וידוע לפניו, הוא בוחן לבבות וחוקר כליות, ועם זה סולח עוונות ועונה בעת צרות.
ליהודי גאורגיה גרסה שונה בפזמון הפיוט. בנוסח של רוב קהילות יהודי ספרד מופיעות בפזמון המילים "חטאנו לפניך, רחם עלינו", ואילו יהודי גאורגיה שרים "מי הוא זה ואי זה הוא? זה א-לי ואנווהו".
הגרסה הזאת משתלבת יפה עם תפיסת החסידות, המדגישה את ההתבוננות בגדולת הבורא ואת הכמיהה לדבוק בו ולהיכלל באורו האין-סופי. פחות לדבר על חטאינו ועל השפל שאליו האדם עלול להידרדר, ויותר להפנות את המבט אל גודלו וטובו של הבורא ואל ההתעלות הרוחנית שאליה ראוי לחתור וכך הפזמון הוא שיר הלל לגדולת הבורא.
"זה א-לי ואנווהו" נושא עמו שני פירושים – האחד, במשמעות של נוי ויופי, היינו שהאדם מצהיר על רצונו ליפות את הקדושה האלוקית כפי כוחו. הפירוש השני הוא במובן של אחדות ודבקות – 'אנווהו' כאילו מורכב מהמילים 'אני והוא', היינו שהאדם והבורא נהפכים למציאות אחת, מתוך התאחדות בין האדם לבין הבורא.
הגרסה הזאת של יהודי גאורגיה, עם הלחן המיוחד שלהם, הגיעה לחסידות חב"ד עם העלייה הגדולה מברית המועצות, בתחילת שנות השבעים. בשנת תשל"א (1971) באה לחצר הרבי מליובאוויטש קבוצה גדולה של עולים, ובהתוועדות שנערכה בבית מדרשו ביקש הרבי מהעולים לשיר ניגון יהודי מארץ מוצאם, והם שרו את הניגון הזה.
בעקבות זאת הורה הרבי לשיר את השיר עוד כמה פעמים במהלך ההתוועדויות, וכאשר הופיע לאחר מכן תקליט חדש של ניגוני חב"ד, הורה הרבי להקליט את השיר ולשלבו בתקליט. כך נהפך השיר הגאורגי לאחד הניגונים המושרים בחסידות חב"ד.